איתי חוזר על משפטים. על התנהגויות. אוטיזם. זיו פלג בן-זאב, אמא של איתי ואמנית פלסטית, נכנסה לתוך האוטיזם דרך גופה. במשך שנתיים בנתה צמחים מוזרים מברזל ומעץ, עליהם הדביקה אבקני פלסטיק. ההדבקה – אבקן, אבקן – פעולה סזיפית, אובססיבית ורפיטטיבית. זה הוליד קרקס, לונה פארק. עולם עם חוקים שונים מאלו שמכירים. הצופה יכול להיכנס או לצפות מהצד – על עולם מוזר, קסום והפוך.

"המקצוע שלי הוא ליצור מחיצה מכם ולתקשר דרך המחיצה הזו. המחיצה הזו מכילה את החוקים של האמנות הפלסטית. אינני נוהגת לשתף את הקהל בדרך כלל בדברים שעומדים מאחורי העבודות שלי, אולם תערוכה זו שונה מבחינתי. החיבור כאן, מבחינתי, בין החיים לבין האמנות הפלסטית הוא אולטימטיבי, ומחייב אותי להכניס אתכם לתוך העולם שבניתי.

העבודות בתערוכה הן פרי יצירה של עבודה בת שנתיים. הן נוצרו בהשראת סטניסלבסקי וסטלה אדלר, שיצרו את "השיטה". תיאוריה זו גרסה שאם השחקן רוצה לשחק דמות אמינה, עליו לצאת וללמוד מהדמות בחיים. כך נכנסתי לתוך העולם של איתי. 
אני חיה כבר 12 שנה עם הבן שלי. אני מנסה להעביר לכם חלק מהחוויה הזו. העולם של איתי מורכב מאובססיה ורפיטיציה, לצד דברים נוספים. רציתי להבין את האובססיה והרפיטיציה, ומן הסתם מצאתי אותם גם בתוכי. 
לפני כשנתיים התחלתי ליצור בהשראת קקטוסים, מעין צמחים מוזרים עם חוקיות צמיחה משל עצמם. לאחר שיצרתי את גוף הפסל מעץ ומברזל התחלתי ליצור תיפרחות – התיפרחות טיפלו בצד האובססיבי והרפטטיבי. בתהליך סיזיפי הדבקתי אבקן אבקן, לפעמים בעבודה רצופה של 12 עד 14 שעות. התיפרחות צמחו בחוקיות משל עצמן ואני הסתגרתי בתוך בועה. הרגשתי את האוטיזם גם באמנות וגם בחיים. בעבודה שכזו איבדתי קשר עם מה שקורה מסביבי, הייתי מוגנת בתוך בועה שיצרתי. וכמו שז'אן פול סארטר כותב בספר "המילים" שאם הוא חוזר על המלה "שולחן" 20 פעם המלה מאבדת את המשמעות שלה וכך זה באוטיזם. כך היה פה. 
האבקנים איבדו את המשמעות שלהם והחלו ליצור תיפרחות ענקיות, שונות ממבט מרחוק, שונות ממבט מקרוב. הצמחים צמחו בצורה מוזרה. אני לא הכתבתי דבר, זה הפסל שהכתיב לי איך לצמוח. לאחר עבודה של שנתיים עמדו מולי שמונה עבודות של צמחים. הסתכלתי עליהן וידעתי שאני צריכה לבנות להן עולם שיכיל אותן. וכמו בחיים עם איתי, הייתי צריכה להפוך את העולם ולשוב ולחלק אותו. 
זה הוליד שני דברים: עולם של חוויה (הצמחים) ועולם שצופה בעולם החוויה. בחלק החווה יצרתי עולם הפוך: השמיים על הרצפה והאדמה על השמיים. הצופה הולך על שמיים ומסתכל למעלה. בצד השני בניתי את העולם שהוא הצופה. בעולם החווה "אני בתוך הדברים" בעולם הצופה "אני מחוץ לדברים, אני במבט עליהם".

העולם החווה מתחיל מהבלוטים (בהשראת בלוטי האלון) החלקים בפנים והמחוספסים בחוץ. בתוך כל בלוט יש סוד. הבלוט כמו הגרעין  צופן את כל העתיד של העץ. הבלוטים מובילים אל הצמחים והצמחים מובילים אל השמלה, הסממן האנושי העשוי מאותם חומרים של אבקנים. שמלה קטנה, חצי שמלה, מוגנת בתוך קופסה. הרצפה שהיא שמיים, עשויה מצמר גפן ומצינורות אינסטלציה עטופים בפלסטיק. שמיים רפואיים. שמיים עם עננים. שמיים.

ומנגד העולם שצופה בחוויה – זהו עולם לא גמור, קצת עקום. הוא מתחיל במחיצה, עליה מונחים שני מסכי ווידאו: כל מסך מציג את האובססיה והרפטיציה. איתי קופץ על טרמפולינה, איתי חי בין שמיים לארץ, איתי פעם למעלה ופעם למטה. אנחנו פעם למטה פעם למעלה. איתי בתוך העולם שלו. אני בתוך העולם שלי. היד שלי מבצעת על המסך השני את העבודה הסיזיפית. אבקן אבקן בהדבקה אינסופית. על שנינו מוקרנים גלי הים הבאים והולכים בתהליך אינסופי. אנחנו חוזרים אל הטבע. משם אתם מוזמנים לעבור על פני המחיצות. המראות מתוכן מאפשרות לכם לראות רק פרגמנטים בודדים מגופכם, כביכול כמו באוטיזם. אחר כך הכיסא שעשוי מאותם חומרים מהם מורכבת הריצפה, כאילו קילפו ממנו את הריפוד ועל המשענות קשה להישען. אלו משענות ובו בזמן אינן משענות. אתם מוזמנים להתנסות ולשבת על הכיסא וממנו לצפות על העולם שמנגד. הכיסא מוביל אל השולחן העקום קצת שבתוכו רקמה לא גמורה. למרגלות השולחן שטיח לא גמור שעליו ביצה. הבלוטים הפכו לביצה. היא מאחסנת את כל הגנטיקה שלנו, אבל אנחנו לא יודעים אותה, אנחנו רואים משהו שאינו ברור. העולם הזה תופס מרחק, מאפשר להסתכל על העולם החווה.

העולם החווה הוא צבעוני, חי, חוויתי. העולם הצופה מאופיין בצבע כחול, לבן אפרפר, מרוחק... מהורהר...

מה שנעשה באופן אוטומטי בחיים, חוויה לצד צפייה, נפרד בתוך האמנות הפלסטית. ההפרדה מאפשרת לי להדגיש את השוני שבין שני העולמות. מהאוטיזם אפשר להתרחק ולהביט על הדברים מהצד, כאילו אינם קשורים אלינו. אפשר גם לחוות. 
אני מזמינה אתכם להיכנס אל תוך שני העולמות האלה, לחשוב על תנועות הגוף שלנו. העולם החווה מחייב אותי להתכופף, להסתכל הצידה, מלמטה, מלמעלה ומכל הכיוונים. עולם הצופה יכול להביט ישר. אין צורך להתכופף. 
כך נכנסתי לתוך העולם של איתי. כך הכנסתי את איתי לתוך האמנות שלי. כך מצאתי את החיבור בין העולמות. וכך אני יכולה לדבר אליכם".

"התערוכה מבטאת את נסיונה של זיו פלג בן-זאב להבין את פשר עולמו של הבן ולתארו באמצעים הפלסטיים שלה. זאת תערוכה מרשימה מאוד שניתן לצפות בה באופן עצמאי, או בצמוד להצגה, לפניה, אך כדאי לשוב ולחוות את המוצג בה אחריה"...
"מבחינה זו ניתן בהחלט להצביע על ההצגה כעל תיאטרון בעל איכויות מיוחדות, החל במחזה שמתאר בצורה מקורית מאוד את המתרחש אצל האב המגלה בהדרגה כי חריגות שונות בהתנהגות הבן מוליכות להכרה ולהודאה במקורן.... ו"דיסאינטגרציה 1994" היא הצגת תיאטרון אמיתית ומרגשת"...
מתוך הביקורת של צבי גורן "הבמה" 

 
"וכך בעבודות ההזויות המוצגות בכניסה לתיאטרון תמונע – אוסף של קקטוסים מפלצתיים מכוסי תפרחות ענקיות  - ניסתה פלג בן-זאב לשחזר ביצירתה את האובססיה והרפטיציה המוכרות לה מעולמו של בנה "התפרחות צמחו בחוקיות משל עצמן ואני הסתגרתי בתוך בועה", היא כותבת. "הרגשתי את האוטיזם גם באמנות וגם בחיים"....
"בשכפול הזה, במקום שבו הרפיטיציה של איתי מתמזגת ברפטיציה הדרמטית, טמון כוחה של הצגת היחיד המצוינת שכתב בן זאב וביים שלום שמואלוב. סביר להניח שהחומרים הללו היו עובדים היטב גם אם שחקן אחר היה מגלם את האב: אבל כשאתה יודע שהשכפול הזה הוא דרכו של בן זאב לחוות מחדש את הקשיים כבר חווה על בשרו, החוויה מרשימה שבעתיים....התוצאה מרגשת בצורה בלתי רגילה.... "
(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"דרך התערוכה וההצגה המרשימות מנסים השניים לספר על ההתמודדות עם גידול בנם האוטיסט איתי. המפגש הכפול עם סיפורו של איתי מספק שתי זוויות הסתכלות שמשלימות זו את זו, האחת ישירה וחושפנית והשנייה מרוחקת ומהורהרת...בעוד זיו, בתערוכה מציגה ניסיון אמנותי להיכנס לתוך העולם האוטיסטי ולחוות אותו מבפנים, הצגת היחיד של דודו מספרת על מאבקו הנואש להציל את בנו ולחלץ אותו מעולמו הסגור. ההצגה גם מתעסקת בהתמודדות שלו עם עצמו לאורך השנים, ובדרך שבה ההכרה שלו באוטיזם של בנו משנה את התייחסותו לחיים....
"מי שמחפש להתעמק בהוויה הזו מוזמן לחזור ולהביט בתערוכה, שמורכבת מכמה פסלי פרחים או צמחים מוזרים שגדלים הפוך, מלמעלה למטה, ועשויים מחומרים קשיחים, כשאת הרצפה מכסה מעטה צמר גפן דמוי עננים ובתוכו צינוריות כחולות. זיו מצליחה להפוך את החוויה האובססיבית והרפטטיבית של בנה למשהו יפה, רך ועדין....
"בעבודה המשותפת בונים הוריו מבט מרתק ומעורר חמלה על הסיפור יוצא הדופן שלהם ושלו..."
(שי בר-יעקב, ידיעות אחרונות. 19.1.07)

"זאת תערוכה מרשימה מאוד שניתן לצפות בה באופן עצמאי, או בצמוד להצגה, לפניה, אך כדאי לשוב ולחוות את המוצג בה אחריה....
"ההצגה עצמה היא תיאטרון נטו במשמעות הכפול של המושג. ניתן בהחלט להצביע על ההצגה כעל תיאטרון בעל איכויות מיוחדות, החל במחזה שמתאר בצורה מקורית מאוד את המתרחש אצל האב המגלה בהדרגה כי חריגות שונות בהתנהגות הבן מוליכות להכרה ולהודאה במקורן... בן-זאב מצוין כעצמו, מלא נחישות, אנרגיה והומור, וכמובן ייאוש וכאב במינון שנזהר מגלישה סנטימנטלית מעוררת רחמים, והוא מצליח לעצב במשפטים בודדים ובמחוות מדויקות את הדמויות השונות כמו האם, הרופא, איש זקן בגינת המשחקים ובעיקר את בנו איתי.
"מדובר בהישג מיוחד של משחק, כאשר השחקן ניצב לבדו על הבמה, ואין לו משענת וסיוע למעט אלה שהוא עצמו מעניק למשחקו... 'דיסאינטגרציה 1994 ' היא הצגת תיאטרון אמיתית ומרגשת..."
(צבי גורן, הבמה, 24,1,07)

דודו וזיו פלג בן-זאב
"אתמול היה יום שבת. כמעט סוף נובמבר 2005. היינו ביער, כמדי שבת. הרקפות והנרקיסים שלחו כבר את עליהם אל אוויר העולם, מכינים את הקרקע להולדת הפרחים בעוד זמן מה. האדמה התכסתה במרבדים ירוקים. אתה והכלבות רצתם ושיחקתם. מעדת על אבן ונפצעת ברגל. באת אלי ואמרת לי, "אמא, קיבלתי מכה מהאבן, היא צריכה לבקש סליחה". אמרתי לך שזו אבן והיא לא יכולה לבקש סליחה. אז אמרת לי, "אמא, נצייר עליה עיניים ויד."
מתוך "אתה דג יבשה"/זיו פלג בן-זאב

זיו ודודו שלום, 
היום  נערך בבית הספר מפגש מנהלים של החינוך המיוחד  בשעות הבוקר ולא מעט מנהלות נחשפו לפעילויות עם התלמידים. מהתייחסותן ותגובתן האישית והשונה של כל אחת ואחת לחוויה הבית ספרית  אני למדה כל פעם מחדש שהעולם נראה לנו רק דרך עיניי המתבונן.

צפיתי בפרויקט פעמיים, החוויה הייתה עמוקה ומחלחלת פנימה, כזאת שאינה משאירה אותך רק כצופה, אלא כזאת שמייצרת טריגר להסתכלות פנימה ושואלת שאלות מהותיות,
בפעם הראשונה, אולי בגלל שההצגה הייתה הפתעה תיאטרלית לא מוכרת הייתי עסוקה מאוד בעלילה האמיתית  שמביאה ההצגה לצופים.
החוויה היתה חזקה ביותר מבחינות רבות, הזדהויות מתוך המוכר, חיפשתי חיבורים לשותפויות על רקע השייכות, גם עם מצד אחר (שותפות מקצועית) חווית הקשר, העוצמות התסכולים ובעיקר חיפוש אחרי הדרך, הדרך האישית שלי מבפנים לאיזה כיוון מהי משמעות מהי הצלחה,.
שותפות וקשר אליכם לפרויקט ואפילו גאוות יחידה במובן מסוים, לזכייה הזאת להכיר אתכם ההורים -ברמה האוניברסאלית להרגיש את רגשותיכם ולהיות בשותפות משמעותית ומתגמלת בעשייה האישית שלי.
כל העת להתחבר אליכם כהורים, אנשים, אמנים עם מרחב אישי ודרך חיים ברורה, שדודו בצורה כה מרגשת ומדויקת העביר באופן בלתי אמצעי דרך ההצגה, ואת השכלת לברוא עולם שלם בדרכך, כזה  שעומד איתן בפני עצמו, מדויק, רפטטיבי חד כתער, וחשוף ברגישותו עם חיישנים דקיקים המפלחים את  גוף היצירה וניבטים בחלל. כל אחד שונה, אבל כולם באים מאותה משפחה.
אתם ביחד וכל אחד לחוד מספרים סיפור שהוא מאוד אישי אידיוסינקרטי, הסיפור שלכם אשר אתם משתפים את הצופים דרך חשיפה לא קלה, מי אתם מאין הגעתם מה משמעות חייכם, איזו דרך אתם הולכים ואילו מחירים הצעידה הזו גובה,
החשיפה והאותנטיות שלה גרמה לי להזדהות לניעור רגשי חזק ביותר והרגשתי כאילו אני משילה מעלי קהות חושים שהצטברה במהלך עבודתי עם השנים. מאז אותו ערב אני ממליצה בכל פורום מקצועי לצוותים העובדים עם האוכלוסייה לראות את הפרויקט ולקיים עימכם דיון אשר משלים את התמונה והחוויה.
בשבוע שעבר ראיתי פעם נוספת את הפרויקט החוויה הייתה מרגשת מאוד ולקחה אותי למקום יותר אוניברסלי של התמודדות עם המציאות, עם החיים, יכולתי לעשות הבחנה מהתמודדות עם ילד עם אוטיזים, משהו שתפס כל כך בפעם הראשונה, להתמודדות אישית של  אדם, באבהות, במשמעות החיים בזוגיות, בהתמודדות עם העולם הפנימי והחיצוני וחיפוש הדרך האישית המתאימה לו.המאפשרת את קיומו ומשמעות חייו.
עוצמת הפרויקט לא נפגעה, להפך ההסתכלות הרחבה דרך המקרה הפרטי הופכת את האירוע לישות תיאטראלית חזקה העומדת היטב בפני עצמה ונתמכת במרחב אמנותי משמעותי לקהל הרחב. מייצרת עוצמה וחוויה מרגשת ומשמעותית  שהצופה ובכללו אני לוקח מהארוע.
אני מודה לכם על החוויה המרגשת הנכרכת בפרויקט זה וממליצה בכל לב לכל ידידיי לראותו.

ישר כוח והמשיכו למלא אולמות,לחשוף ולהעניק לאחרים.

אסנת רביד
מנהלת ב"ס גיל